איך מגדלים ילדים שמאמינים בעצמם וביכולות שלהם?

תחושת מסוגלות אצל ילדים לא נבנית רק ממחמאות ומעידוד. היא מתפתחת דרך התנסויות, התמודדות עם קשיים והזדמנויות לגלות שהם יכולים לעשות דברים בכוחות עצמם. איך אנחנו כהורים יכולים לעזור לילדים לפתח ביטחון ביכולות שלהם, ומתי דווקא הרצון שלנו לעזור עלול להפריע?

איך מתפתחת תחושת מסוגלות אצל ילדים?

הילד מנסה להרכיב משחק חדש ולא מצליח. הוא מנסה שוב, מתעצבן, ולבסוף פונה אלינו: "אני לא מצליח, תעשי לי".

אנחנו מסתכלים על המשחק ורואים מיד מה צריך לעשות. מבחינתנו, מדובר בפעולה פשוטה שתיקח כמה שניות. אז אנחנו ניגשים, מסדרים את החלקים ומחזירים לו את המשחק מוכן.

עזרנו לו, פתרנו את הבעיה, ואפשר להמשיך הלאה.

אבל ברגע הקטן הזה מסתתרת שאלה הורית חשובה: האם אנחנו רוצים שהילד יצליח במשימה, או שאנחנו רוצים שהוא ילמד שהוא מסוגל להתמודד איתה?

אלה שתי מטרות שלא תמיד מובילות לאותה תגובה.

תחושת מסוגלות היא האמונה של האדם ביכולתו להתמודד עם משימות ואתגרים. היא אינה מחייבת את הילד להצליח בכל דבר, אלא מאפשרת לו לגשת להתנסויות חדשות מתוך אמונה שיש לו יכולת ללמוד, להתאמץ ולהתקדם.

האמונה הזו אינה מתפתחת רק מכך שאנחנו אומרים לילד שהוא חכם, מוכשר או מסוגל. היא מתפתחת במידה רבה מתוך החוויות שהוא צובר.

כשהוא מנסה משהו שהיה לו קשה ומצליח, כשהוא מתמודד עם בעיה ומוצא פתרון, ואפילו כשהוא נכשל אבל מגלה שהוא יכול לנסות שוב, הוא לומד משהו על עצמו.

למה כל כך קשה לנו לאפשר לילדים להתמודד לבד?

רוב ההורים רוצים לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים בעצמם. אנחנו רוצים שהם יאמינו ביכולות שלהם, שלא יפחדו מאתגרים ושידעו להתמודד גם כשמשהו לא מצליח.

ובכל זאת, בחיי היומיום אנחנו מוצאים את עצמנו עושים עבורם לא מעט דברים שהם כבר מסוגלים לעשות בעצמם.

לפעמים זה פשוט עניין של זמן. בבוקר, כשכולם ממהרים לצאת מהבית, הרבה יותר מהיר לנעול לילד את הנעליים מאשר לחכות שיצליח לעשות זאת בעצמו.

לפעמים קשה לנו לראות אותו מתוסכל. הוא מנסה, מתאמץ, מתעצבן, ואנחנו רוצים לחסוך ממנו את התחושה הלא נעימה.

ויש גם רגעים שבהם אנחנו פשוט יודעים איך לעשות את הדברים טוב יותר. אנחנו רואים את הפתרון, וקשה לנו להתאפק ולא להציע אותו.

כל אלה תגובות מובנות מאוד. הורות כוללת אינספור משימות, ולא תמיד יש לנו זמן או סבלנות להפוך כל פעולה להזדמנות ללמידה.

אבל כשאנחנו מתבוננים בדפוס שחוזר על עצמו, כדאי לשאול: האם הילד באמת זקוק לעזרה שלי כרגע, או שקשה לי לאפשר לו להתמודד?

איך עזרה מוגזמת עלולה לפגוע בתחושת המסוגלות?

ילדים זקוקים לעזרה שלנו. הם לומדים מאיתנו, נעזרים בידע ובניסיון שלנו, וזקוקים לתמיכה כאשר משימה גדולה עליהם.

הבעיה אינה בעצם העזרה, אלא במצבים שבהם אנחנו ממהרים לעשות עבורם דברים שהם יכולים ללמוד לעשות בעצמם.

נניח שילדה מנסה להכין לעצמה כריך. היא מורחת את הגבינה לאט, קצת ממנה נופלת על השיש, והכריך לא נראה בדיוק כפי שאנחנו היינו מכינים אותו.

אפשר לקחת ממנה את הסכין ולהכין את הכריך במהירות. ואפשר גם לאפשר לה להמשיך, אפילו אם זה ייקח יותר זמן והתוצאה תהיה פחות מסודרת.

במקרה השני היא לא רק מכינה כריך. היא מתרגלת מיומנות, מקבלת הזדמנות להיות עצמאית וצוברת עוד חוויה שבה היא מצליחה לעשות משהו בעצמה.

כאשר אנחנו עושים שוב ושוב דברים במקום הילדים, הם עלולים לקבל מסר לא מכוון: אני זקוק למישהו אחר כדי להצליח.

לעומת זאת, כשאנחנו מאפשרים להם להתנסות במשימות שמתאימות לגילם וליכולתם, אנחנו מעבירים מסר אחר: אני סומכת עליך שתוכל ללמוד לעשות את זה.

חשוב לזכור שלא כל התנסות חייבת להסתיים בהצלחה. לפעמים עצם הניסיון, ההתמדה או ההתקדמות הקטנה הם חלק משמעותי מהלמידה.

מה עושים כשהילד אומר "אני לא יכול"?

אחד הרגעים שבהם הורים מנסים לחזק את הביטחון של ילדיהם הוא כשהילד אומר: "אני לא יכול", "אני גרוע בזה" או "אני אף פעם לא מצליח".

התגובה הטבעית שלנו היא לעודד.

"בטח שאתה יכול!"

"זה ממש קל, רק תנסה!"

"אתה אלוף, אני יודעת שתצליח!"

הכוונה טובה, אבל לפעמים יש פער בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שהילד חווה באותו רגע.

אם משהו קשה לו מאוד, האמירה "זה קל" עלולה דווקא להגביר את התסכול. מבחינתו, אם זה כל כך קל והוא עדיין לא מצליח, אולי באמת משהו לא בסדר איתו.

במקום למהר לשכנע אותו שהוא מסוגל, אפשר קודם להכיר בקושי.

"אני רואה שזה ממש קשה לך."

"ניסית כמה פעמים וזה עדיין לא מצליח."

ואחר כך לעזור לו לחשוב מה יכול לקדם אותו.

"מה כבר ניסית?"

"אולי נחשוב יחד על דרך אחרת?"

"רוצה שאעזור לך להתחיל ואז תמשיך בעצמך?"

כך אנחנו לא משאירים את הילד לבד מול התסכול, אבל גם לא לוקחים ממנו את ההתמודדות.

לפעמים הוא יצליח לאחר ניסיון נוסף. לפעמים יזדקק לעזרה משמעותית יותר. ובפעמים אחרות נגלה שהמשימה עדיין קשה מדי עבורו.

המטרה אינה להתעקש שיעשה הכול לבד, אלא לעזור לו להרחיב בהדרגה את מה שהוא מסוגל לעשות.

למה חשוב לאפשר לילדים גם להיכשל?

אחד הדברים שהורים רבים מתקשים לשאת הוא הכישלון של הילד.

הוא התאמן למבחן וקיבל ציון נמוך. השקיע בציור ולא היה מרוצה מהתוצאה. ניסה ללמוד לרכוב על אופניים ונפל שוב ושוב.

אנחנו רוצים לעודד, לנחם ולפעמים גם למצוא דרך לגרום לכך שבפעם הבאה הוא לא ייכשל.

אבל תחושת מסוגלות אינה נבנית רק מהצלחות. היא קשורה גם לדרך שבה ילדים לומדים להתמודד עם מה שלא מצליח.

ילד שחווה הצלחות בלבד, או שהמבוגרים סביבו דואגים למנוע ממנו כל אפשרות להיכשל, לא בהכרח מפתח את הביטחון שיוכל להתמודד גם כשדברים משתבשים.

לעומת זאת, ילד שהתנסה בקושי, התאכזב, קיבל תמיכה וניסה שוב, יכול לגלות שהכישלון אינו סוף הסיפור.

כאן יש חשיבות גדולה לתגובה שלנו.

אם ילד מספר שנכשל במבחן, אפשר כמובן לבדוק מה היה קשה ואיך כדאי להתכונן אחרת בפעם הבאה. אבל לא תמיד צריך לעבור מיד לתוכנית פעולה.

לפעמים נכון קודם לתת מקום לאכזבה שלו.

"אני רואה שאתה מאוכזב. באמת השקעת בזה."

ורק אחר כך, כשהוא פנוי לכך, לחשוב יחד מה אפשר ללמוד מהחוויה.

חשוב גם להיזהר מהמסר שכל כישלון חייב להפוך מיד להצלחה. לפעמים הילד ינסה שוב ועדיין לא יצליח. גם זו חוויה שאפשר ללמוד לשאת.

המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא לא שאם יתאמץ מספיק הוא בהכרח יצליח בכל דבר, אלא שגם כשהוא לא מצליח, הוא יכול להתמודד, ללמוד ולמצוא דרך להמשיך.

איך יודעים מתי לעזור לילד ומתי לתת לו להתמודד בעצמו?

אין תשובה אחת שמתאימה לכל ילד ולכל מצב.

ילד בן ארבע שמנסה להתלבש לבדו זקוק לעזרה אחרת מילד בן עשר שמתקשה להכין שיעורי בית. גם בין ילדים באותו גיל יש הבדלים משמעותיים ביכולות, בקצב הלמידה ובמידת התמיכה שהם צריכים.

לכן השאלה אינה רק אם הילד מסוגל לבצע את המשימה, אלא גם איזו עזרה תאפשר לו להתקדם.

לפעמים הוא זקוק להדגמה. לפעמים מספיק רמז קטן. לפעמים כדאי לפרק את המשימה לשלבים, ובמקרים אחרים נכון פשוט לתת לו עוד זמן.

נניח שילד מתקשה להרכיב פאזל.

במקום להניח עבורו את החלק במקום המתאים, אפשר לשאול: "מה אתה מחפש עכשיו, חלק עם צבע מסוים או חלק שמתאים בצורה?"

אם גם זה קשה, אפשר לצמצם עבורו את מספר החלקים שהוא צריך לבחור מתוכם.

כך אנחנו מתאימים את מידת העזרה לצורך שלו, במקום לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות: לעשות הכול במקומו או להשאיר אותו להתמודד לבד.

כדאי גם לשים לב למצב הרגשי של הילד. כשילד עייף, מוצף או מתוסכל מאוד, יכול להיות שהוא זקוק כרגע לעזרה רבה יותר מזו שהיה זקוק לה ביום אחר.

עצמאות אינה אומרת שילד צריך להסתדר תמיד בכוחות עצמו. חלק מתחושת המסוגלות הוא גם לדעת לבקש עזרה ולהשתמש בה כשצריך.

איך אפשר לחזק תחושת מסוגלות בחיי היומיום?

לא צריך לייצר לילדים אתגרים מיוחדים כדי לפתח תחושת מסוגלות. חיי היומיום מלאים בהזדמנויות כאלה.

ילד צעיר יכול לעזור לערוך את השולחן, לבחור בגדים או למזוג לעצמו מים בהתאם ליכולתו. ילד גדול יותר יכול לקחת אחריות על הכנת תיק בית הספר, על משימה בבית או על תכנון הזמן שלו.

אבל כדי שההתנסויות האלה יהיו משמעותיות, חשוב שנאפשר לילדים גם מידה אמיתית של עצמאות.

אם אנחנו נותנים לילד אחריות על משימה, אבל ממשיכים להזכיר לו בכל רגע מה לעשות, מתקנים מיד כל טעות ומפקחים על כל שלב, לא באמת אפשרנו לו להתנסות באחריות.

כדאי להתחיל ממשימות קטנות שמתאימות ליכולתו, להגדיר יחד מה מצופה ממנו ולאפשר לו למצוא את הדרך שלו לבצע אותן.

גם לאופן שבו אנחנו מגיבים להצלחות יש משמעות.

כשילד מצליח לעשות משהו חדש, טבעי שנרצה להתפעל ממנו. ואין שום סיבה להימנע ממחמאות.

אבל לצד המחמאה, אפשר גם לעזור לו לשים לב למה שהוא עצמו עשה.

"בהתחלה זה לא הצליח לך, ואז ניסית בדרך אחרת."

"ראיתי שהצלחת לסדר את זה בעצמך."

או פשוט לשאול: "איך הצלחת בסוף?"

כך אנחנו מפנים את תשומת הלב לא רק לתוצאה, אלא גם לתהליך שהוביל אליה.

ובהדרגה הילד יכול להתחיל לזהות בעצמו את היכולות שלו, במקום להיות תלוי רק באישור שלנו.

תחושת מסוגלות נבנית דרך ההתנסות, לא רק דרך העידוד

כהורים, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יאמינו בעצמם. שיגדלו בתחושה שהם יכולים להתמודד עם אתגרים, ללמוד דברים חדשים ולמצוא את דרכם גם כשהמציאות אינה פשוטה.

אבל אנחנו לא יכולים להעניק להם את התחושה הזו רק באמצעות מילים.

אנחנו יכולים לעודד, לחזק, ללמד ולתמוך. ובאותה מידה, אנחנו צריכים גם לפנות להם מקום להתנסות.

זה לא אומר שעלינו להפוך כל קושי להזדמנות חינוכית, להתעקש על עצמאות בכל מצב או להימנע מלעזור.

לפעמים אנחנו ננעל להם את הנעליים כי אנחנו ממהרים. לפעמים נעזור להם במשימה שהם יכולים לבצע בעצמם כי הם עייפים. וזה בסדר.

מה שחשוב הוא הכיוון הכללי.

ככל שנאפשר לילדים לצבור חוויות של התמודדות, למידה והתקדמות, כך ניתן להם יותר הזדמנויות לבנות אמון ביכולות שלהם.

כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא רק ישמעו מאיתנו שהם מסוגלים, אלא יוכלו לומר לעצמם, מתוך הניסיון שלהם: "זה היה לי קשה, אבל הצלחתי להתמודד".