כל הפוסטים

מחשבה שקשה להודות בה. מאמר שמתבונן בקשר עם הילד שמפעיל אותנו יותר, ומציע דברים שכדאי לשים לב אליהם כדי להיות בקשר הזה קצת אחרת. יש ילדים שנכנסים לחדר והאוויר מתרכך. התגובה אליהם אינטואיטיבית. אנחנו יודעים איך לגשת, איך להרגיע, איך להצחיק. ויש ילדים אחרים, באותו בית ממש, שמפעילים בנו משהו אחר. דריכות קלה. עייפות. תחושה שאנחנו כל הזמן “על המשמר”. לא קורה שם דבר חריג. הם לא בהכרח קשים יותר. אבל איתם, זה מרגיש אחרת. הקושי הזה כמעט אף פעם לא מתחיל בהתנהגות עצמה. הוא מתחיל במפגש בי

קושי חברתי בילדות עלול, בלי כוונה, להפוך להגדרה שמלווה ילד לאורך זמן. בפוסט זה אני מציעה מבט אחר על הדרך שבה הורים יכולים לפגוש את הקושי בלי להפוך אותו לזהות. הילד נכנס הביתה, מניח את התיק בפינה, והשקט שלו חזק יותר מכל סיפור. כששואלים איך היה, התשובה קצרה. “בסדר”. ואז, לפעמים הרבה יותר מאוחר, יוצא משפט אחד: “הם לא רצו לשחק איתי”. המשפט הזה נוחת אצל הורים במקום רגיש. יש בו כאב, חוסר אונים, ורצון עמוק לעשות משהו – עכשיו. להגן, לתקן, ללמד, להתערב. אבל דווקא כאן מתחיל אחד האתגרי

הצבת גבולות היא אחד האתגרים השוחקים בהורות. לא בגלל שאנחנו לא יודעים מה נכון, אלא בגלל הקושי להחזיק גבול בלי להישחק ובלי לפגוע בקשר. בפוסט הזה אנסה לעשות סדר – ולהציע דרך להחזיק גבול ברור, בלי מאבקי כוח ובלי לאבד קרבה. זה קורה בדרך כלל ברגעים הקטנים. בקשה שחוזרת שוב. תשובה שכבר נאמרה. עייפות מצטברת. ואז, בלי שהתכוונו, הגבול הופך למאבק. הרבה הורים מרגישים שהם יודעים מה הגבול הנכון, אבל לא מצליחים להחזיק אותו לאורך זמן. או שהם נוקשים מדי ומרגישים רע עם עצמם, או שהם מוותרים ומתמ