כל הפוסטים

קושי חברתי אצל ילדים הוא תופעה נפוצה יותר ממה שנדמה. מה יכול לעמוד מאחוריו ואיך נכון להבין אותו כהורים. כהורה, אחד הרגעים המטרידים ביותר הוא הרגע שבו עולה המחשבה שמשהו בעולם החברתי של הילד לא מסתדר. לפעמים זו אמירה קטנה שנזרקת בדרך אגב, לפעמים זו תחושה כללית שמלווה אותנו כבר זמן מה. הילד חוזר מבית הספר או מהגן, אבל כמעט לא מספר על חברים. הזמנות למפגשים כמעט לא מגיעות. ובפנים מתעוררת דאגה שקטה: אולי לילד שלי יש קושי חברתי ,   ואולי אפילו עולה המחשבה הכואבת שהוא ילד שאין לו חבר

מהי שחיקה הורית ואיך מתמודדים איתה? איך נראית שחיקה הורית כשהכול ממשיך לתפקד? שחיקה הורית אינה תמיד נראית לעין. היא לא בהכרח מתבטאת בקריסה או במשבר גלוי, אלא לעיתים בעייפות רגשית שקטה שמתקיימת לצד תפקוד מלא. ההורה ממשיך לקום בבוקר, להסיע, להכין, להקשיב, להסביר. כלפי חוץ הכול מתנהל. ובפנים משהו נשחק. לעיתים זה מורגש כחוסר סבלנות שמגיע מהר מהרגיל, כתגובה חדה שלא הייתה שם פעם, כתחושה של ריקנות שקשה להסביר. רגעים שבהם הורים שואלים את עצמם: למה ההורות כל כך מתישה? לא מדובר באדישות

מה עומד מאחורי הפער בין ידע הורי ליישום? אם אני יודעת מה נכון לעשות, למה ברגע האמת אני מגיבה אחרת? אחת החוויות המתסכלות ביותר בהורות העכשווית איננה נובעת מחוסר ידע, אלא דווקא מכך שהוא קיים. הורים רבים יודעים היום הרבה מאוד. הם קראו, הקשיבו, השתתפו בהדרכות הורים, הפנימו מושגים כמו ויסות רגשי, גבולות עקביים או סמכות הורית מיטיבה. הם מבינים מה חשוב להם ליישם ואף מחויבים לכך. ובכל זאת, ברגעים יומיומיים של קונפליקט, משהו אינו מסתדר. התגובה בפועל מתרחקת מן הכוונה. החוויה הזו מבלבלת

מחשבה שקשה להודות בה. מאמר שמתבונן בקשר עם הילד שמפעיל אותנו יותר, ומציע דברים שכדאי לשים לב אליהם כדי להיות בקשר הזה קצת אחרת. למה יש לפעמים ילד אחד בבית - ילד שקשה לי איתו יותר? יש ילדים שנכנסים לחדר והאוויר מתרכך. התגובה אליהם אינטואיטיבית. אנחנו יודעים איך לגשת, איך להרגיע, איך להצחיק. ויש ילדים אחרים, באותו בית ממש, שמפעילים בנו משהו אחר. דריכות קלה, עייפות, תחושה שאנחנו כל הזמן "על המשמר". לא קורה שם דבר חריג. הם לא בהכרח קשים יותר. אבל איתם, זה מרגיש אחרת. למה הקושי עם

קושי חברתי אצל ילדים עלול, בלי כוונה, להפוך להגדרה שמלווה ילד לאורך זמן. בפוסט זה אני מציעה מבט אחר על הדרך שבה הורים יכולים לפגוש את הקושי בלי להפוך אותו לזהות. מה עושים כשהילד אומר: "לא רצו לשחק איתי"? הילד נכנס הביתה, מניח את התיק בפינה, והשקט שלו חזק יותר מכל סיפור. כששואלים איך היה, התשובה קצרה: "בסדר". ואז, לפעמים הרבה יותר מאוחר, יוצא משפט אחד: "הם לא רצו לשחק איתי". המשפט הזה נוחת אצל הורים במקום רגיש. יש בו כאב, חוסר אונים, ורצון עמוק לעשות משהו - עכשיו. להגן, לתקן,

איך להציב גבולות לילדים בלי צעקות ובלי מאבקי כוח - ולשמור על קשר קרוב עם הילד למה גבולות עם ילדים כל כך מהר הופכים למאבק? זה קורה בדרך כלל ברגעים הקטנים. בקשה שחוזרת שוב, תשובה שכבר נאמרה, ועייפות מצטברת. ואז, בלי שהתכוונו, הגבול הופך למאבק. הרבה הורים מרגישים שהם יודעים מה הגבול הנכון, אבל לא מצליחים להחזיק אותו לאורך זמן. לפעמים מתגנבת גם המחשבה המתסכלת:"למה הילד לא מקשיב לי?" לפעמים הם מוצאים את עצמם נוקשים מדי ומרגישים לא נעים עם עצמם. בפעמים אחרות הם מוותרים, ואז נשארים