למה קשה לנו ליישם את מה שאנחנו יודעים כהורים

מה עומד מאחורי הפער בין ידע הורי ליישום? אם אני יודעת מה נכון לעשות, למה ברגע האמת אני מגיבה אחרת?

אחת החוויות המתסכלות ביותר בהורות העכשווית איננה נובעת מחוסר ידע, אלא דווקא מכך שהוא קיים. הורים רבים יודעים היום הרבה מאוד. הם קראו, הקשיבו, השתתפו בהדרכות הורים, הפנימו מושגים כמו ויסות רגשי, גבולות עקביים או סמכות הורית מיטיבה. הם מבינים מה חשוב להם ליישם ואף מחויבים לכך. ובכל זאת, ברגעים יומיומיים של קונפליקט, משהו אינו מסתדר. התגובה בפועל מתרחקת מן הכוונה.

החוויה הזו מבלבלת במיוחד משום שאין כאן בורות. להפך, יש מודעות. וכאשר קיימת מודעות, כל פער בין מה שרצינו לעשות לבין מה שעשינו בפועל נחווה בעוצמה גדולה יותר. הידיעה כיצד נכון להגיב עלולה להפוך לקול פנימי שיפוטי, שמעמיק תחושת אכזבה ואף אשמה. רבים מההורים מתארים את התחושה הזו בדיוק כך: הפער בין ידע ליישום בהורות. הם יודעים מה נכון לעשות, אך ברגע האמת משהו אחר מנהל את התגובה.

למה הידע ההורי לא תמיד מגיע ראשון ברגע של קונפליקט?

כדי להבין את הפער הזה, חשוב לזכור שהורות איננה תיאוריה אלא מפגש חי. כאשר ילד מסרב, מתנגד או מתפרק, מופעלת לא רק החשיבה של ההורה אלא גם המערכת הרגשית והגופנית שלו. במצבי עייפות, עומס או מתח, תגובות מתרחשות במהירות ולעיתים בעוצמה, לפני שהשיקול הדעת מצליח להיכנס לתמונה. אין זה אומר שהידע נעלם, אלא שהוא איננו תמיד הראשון להגיע אל ההגה.

למה אנחנו מגיבים לפעמים בעוצמה גדולה יותר ממה שהתכוונו?

לצד הממד הזה קיים גם ממד אישי עמוק יותר. כל הורה מביא עמו אל הקשר ההורי היסטוריה משלו: חוויות מוקדמות, זיכרונות של גבולות ושל חוסר גבולות, תחושות של שליטה או חוסר אונים. מצבים מסוימים עם הילדים עשויים לגעת בנקודות רגישות מן העבר, גם אם איננו מודעים לכך. במצבים כאלה התגובה מושפעת לא רק מן העקרונות שאימצנו, אלא גם ממה שמתעורר בפנים.

האם הידע ההורי הרב של היום דווקא מקשה עלינו?

העידן הנוכחי מוסיף שכבה נוספת של מורכבות. מעולם לא היה ידע הורי נגיש כל כך, ומעולם לא היתה ציפייה כה גבוהה ליישם אותו במדויק. הדימוי של ההורה המודע, הרגוע והמאוזן נוכח מאוד בשיח הציבורי. כאשר המציאות אינה תואמת את הדימוי הזה, הפער נחווה ככישלון אישי ולא כתהליך טבעי של למידה.

איך מצמצמים את הפער בין ידע ליישום בהורות?

כאן חשוב להבחין בין הבנה לבין יכולת. הבנה היא תנאי משמעותי, אך היכולת לפעול אחרת נבנית בהדרגה. היא דורשת תרגול, ויסות רגשי והתבוננות כנה ברגעים שבהם הדברים מתפרקים. המעבר מן הידיעה אל היכולת איננו מתרחש בבת אחת, אלא דרך תהליך מצטבר של מודעות ובחירה מחודשת.

בהדרכת הורים, העבודה נעשית לא פעם בדיוק במקום הזה. ההורים שמגיעים אינם חסרי ידע; לעיתים הם דווקא מצוידים היטב. המרחב המקצועי מאפשר לפרק יחד רגעים קונקרטיים, להבין מה הופעל בהם, ולבנות בהדרגה תגובות מדויקות יותר. לא מושלמות, לא תמיד עקביות, אך מודעות יותר.

הפער בין הידיעה לבין הפעולה איננו בהכרח עדות לכך שמשהו התקלקל. לעיתים הוא עדות לכך שההורה שואף ליותר. עצם הכאב על הפער מעיד על מחויבות ועל רצון לפעול מתוך בחירה ולא מתוך אוטומט. היכולת לגשר עליו נבנית לא דרך ביטולו, אלא דרך התבוננות סבלנית בתוכו.

לעיתים מאחורי הפער הזה עומדת גם שחיקה הורית ועייפות רגשית מצטברת.

על התופעה הזו הרחבתי במאמר: איך נראית שחיקה הורית כשהכול ממשיך לתפקד.