התקפי זעם אצל ילדים - למה הם קורים ואיך נכון להגיב
התקפי זעם, או טנטרומים, הם חלק מוכר מאוד מהשנים הראשונות. למה הם קורים, מה הילד חווה בזמן התקף ואיך אפשר לעזור לו לעבור אותו?
התקפי זעם אצל ילדים, המכונים גם טנטרומים (Tantrums), יכולים להיות מהרגעים המתישים והמבלבלים ביותר בהורות לילדים צעירים. מדובר בשמות שונים לאותה תופעה: התפרצות רגשית שיכולה לכלול בכי, צעקות, השתטחות על הרצפה ולעיתים גם בעיטות, זריקת חפצים או התנגדות עזה.
רגע אחד הכול מתנהל כרגיל, וברגע הבא הילד צורח, בוכה, זורק את עצמו על הרצפה או מסרב לכל ניסיון שלנו להתקרב אליו.
לפעמים הסיבה ברורה: אמרנו שלא נקנה עוד ממתק, הגיע הזמן לצאת מהגינה או שכיבינו את הטלוויזיה. בפעמים אחרות נדמה שההתפרקות התחילה בגלל דבר קטן כל כך, שקשה להבין איך הגענו ממנו לכזו סערה.
ובתוך הרגע הזה הורים רבים מנסים להבין מה נכון לעשות. להרגיע? לחבק? להתעלם? להסביר? להציב גבול? ואם כל מה שאנחנו מנסים לא עוזר, עולה גם השאלה למה הילד לא מצליח פשוט להירגע.
כדי להבין איך נכון להגיב להתקפי זעם, כדאי קודם להבין למה הם מתרחשים.
למה ילדים חווים התקפי זעם?
התקפי זעם יכולים להתחיל להופיע כבר סביב גיל שנה וחצי, והם שכיחים במיוחד בין גיל שנה וחצי לגיל שלוש. אצל רוב הילדים, ככל שהשפה ויכולת הוויסות מתפתחות, התדירות והעוצמה שלהם פוחתות בהדרגה, ובסביבות גיל ארבע הם כבר שכיחים פחות.
זה לא במקרה. בשנים האלה מתפתח אצל הילד רצון הולך וגדל בעצמאות. הוא כבר יודע היטב מה הוא רוצה, יש לו העדפות ברורות והוא רוצה להשפיע על מה שקורה סביבו.
אבל היכולת להתמודד עם מה שקורה כשהמציאות אינה מתאימה לרצון הזה עדיין נמצאת בתהליך התפתחות.
היכולת לחכות, לשאת תסכול, לעבור מפעילות אחת לאחרת, לוותר על משהו שרצינו או לבטא במילים אכזבה וכעס נבנית בהדרגה לאורך הילדות. אצל פעוטות וילדים צעירים הפער בין עוצמת הרגש לבין היכולת לנהל אותו עדיין גדול.
לכן ילד יכול לדעת בדיוק שהוא רוצה להישאר בגינה, אבל להתקשות מאוד להתמודד עם הרגע שבו אומרים לו שהגיע הזמן ללכת. הוא יכול לרצות את הכוס הכחולה, וכשהיא לא זמינה לחוות אכזבה שנראית לנו לא פרופורציונלית בכלל למה שקרה.
מנקודת המבט של המבוגר, הסיבה אולי קטנה. מבחינת הילד, הרגש שמתעורר בעקבותיה יכול להיות גדול מאוד.
גם עייפות, רעב, עומס, שינויים ומעברים יכולים להקטין עוד יותר את היכולת להתמודד עם תסכול. זו אחת הסיבות לכך שהתקפי זעם מופיעים לעיתים דווקא בסוף יום ארוך, בזמן יציאה מהבית או אחרי יום עמוס בגירויים.
האם הילד נכנס להתקף זעם כדי לקבל את מה שהוא רוצה?
כאשר התקף מתחיל מיד אחרי שהצבנו גבול, קל מאוד לפרש אותו כניסיון לגרום לנו לשנות את דעתנו.
הילד ביקש עוד ממתק. אמרנו לא. הוא התחיל לצרוח. לכאורה נראה שיש כאן קשר פשוט: הוא צורח כדי שניכנע.
ילדים בהחלט לומדים מהתגובות שלנו. אם שוב ושוב גבול משתנה בעקבות בכי או צעקות, הילד עשוי ללמוד שההתנהגות הזו משפיעה על מה שקורה. לכן לעקביות של ההורה יש חשיבות.
אבל עצם העובדה שהתקף התחיל בעקבות גבול אינה אומרת שכל ההתפרקות היא מהלך מכוון שנועד לבטל אותו.
ילד יכול לכעוס מאוד על כך שלא קיבל את מה שרצה. הוא יכול להתאכזב, למחות ולהתקשות לשאת את התסכול. בגיל צעיר כל אלה יכולים להיראות כמו סערה גדולה מאוד.
ההבחנה הזו חשובה, משום שהיא מאפשרת להורה להחזיק את הגבול בלי להפוך את הרגש של הילד למאבק כוח.
אפשר להישאר עם ה"לא" ובאותו זמן לאפשר לילד להיות מאוד לא מרוצה ממנו.
מה קורה לילד בזמן התקף זעם?
כשהילד נמצא בשיא ההתקף, היכולת שלו להקשיב, לחשוב ולנהל שיחה מורכבת מוגבלת יותר.
דווקא ברגע הזה הורים רבים מתחילים לדבר הרבה.
אנחנו מסבירים למה אמרנו לא, מזכירים מה סיכמנו קודם, מציעים פתרונות, נותנים שם לרגש, מבקשים ממנו להשתמש במילים או מנסים לשכנע אותו להירגע.
הכוונה טובה. אנחנו רוצים לעזור.
אבל ילד שנמצא כרגע בתוך הצפה רגשית אינו בהכרח פנוי לכל מה שאנחנו מנסים ללמד אותו. ככל שהסערה גדולה יותר, כך קשה יותר להשתמש ביכולות שדורשות עצירה, הקשבה ושליטה עצמית.
לכן בזמן התקף זעם לא תמיד צריך למצוא את המשפט הנכון. לפעמים דווקא פחות מילים מאפשרות לרגע לעבור בלי להוסיף אליו עוד דרישות.
השיחה על מה שקרה יכולה להגיע אחר כך, כשהילד שוב פנוי אליה.
האם התפקיד שלנו הוא להרגיע את הילד?
אחד הרעיונות הנפוצים כיום בשיח על הורות הוא שילדים צעירים זקוקים לעזרת המבוגר כדי לווסת רגשות. יש לכך בסיס התפתחותי חשוב: ילדים לומדים לאורך זמן כיצד להתמודד עם רגשות בתוך הקשרים הקרובים שלהם, דרך הנוכחות של המבוגרים, התגובות שהם מקבלים והדוגמה שהם רואים.
אבל קל להפוך את הרעיון הזה למשימה אחרת: אם הילד מתקשה להירגע, אני צריכה לגרום לו להירגע.
ואז אנחנו מתחילים לחפש את הפעולה שתעצור את ההתקף.
אנחנו מציעים חיבוק, מדברים בקול שקט, מנסים להסיח את דעתו, נותנים שם לרגש. וכשהילד ממשיך לצרוח למרות כל זה, אנחנו עלולים להרגיש ששום דבר לא עובד.
אלא שהצלחה בזמן התקף זעם לא חייבת להימדד במהירות שבה הילד הפסיק לבכות.
אפשר לעזור לילד גם כשהוא עדיין כועס.
לפעמים העזרה היא פשוט להישאר המבוגר שמסוגל להחזיק את המצב: לשמור על הגבול שנקבע, לוודא שהילד בטוח, לאפשר לו להיות מאוכזב ולהמתין עד שעוצמת הרגש תרד.
איך נכון להגיב בזמן התקף זעם?
אין תגובה אחת שמתאימה לכל ילד ולכל התקף. ילד שמבקש קרבה בזמן שהוא נסער אינו דומה לילד שמגע רק מגביר אצלו את הכעס. גם המקום שבו ההתקף מתרחש, הגיל של הילד ועוצמת ההתפרצות משפיעים על מה שאפשר לעשות.
ובכל זאת, יש כמה עקרונות שיכולים לעזור.
אם הילד מסכן את עצמו או אחרים, זורק חפצים, מכה או נושך, קודם כול צריך לעצור את ההתנהגות ולשמור על בטיחות. אפשר לקבל את הכעס בלי לאפשר כל פעולה שמגיעה יחד איתו.
אם הגבול שהוביל להתקף עדיין נכון בעינינו, אין צורך לשנות אותו רק כדי שהבכי ייפסק. כאשר אמרנו שהגיע הזמן ללכת מהגינה, העובדה שהילד כועס אינה מחייבת אותנו להישאר.
במקביל, אין צורך לנצל את הרגע כדי ללמד. משפט קצר, נוכחות רגועה או פשוט המתנה יכולים להיות יעילים יותר מהסבר ארוך.
יש ילדים שירצו שנישאר קרובים. אחרים יצטרכו מעט מרחב. המטרה אינה לבצע טכניקה מסוימת בצורה מושלמת, אלא להישאר קשובים לילד בלי להיבהל מעוצמת הרגש שלו ובלי לאבד את התפקיד ההורי שלנו בתוך הסערה.
מה אפשר לעשות כדי להפחית התקפי זעם?
לא כל התקף אפשר למנוע, וגם אין צורך להפוך את מניעתם למטרה בפני עצמה. תסכול ואכזבה הם חלק בלתי נמנע מהחיים, וילדים לומדים בהדרגה להתמודד איתם.
עם זאת, אפשר להתבונן במה שקורה סביב ההתקפים.
אם רוב ההתפרצויות מתרחשות כשהילד עייף או רעב, יש כאן מידע שיכול לעזור לנו להתארגן אחרת. אם המעבר מהגינה הביתה קשה במיוחד, אפשר להכין אותו מראש לכך שעוד מעט הולכים. אם הילד נמצא בתקופה שבה חשוב לו מאוד להרגיש עצמאי, אפשר לחפש מקומות קטנים שבהם יש לו בחירה אמיתית.
גם התפתחות השפה משמעותית. ילד שמתקשה לבטא במילים מה הוא רוצה או מה מפריע לו עשוי לחוות יותר תסכול, ולכן לפעמים כדאי להסתכל לא רק על ההתפרצות עצמה אלא על מה שקדם לה.
המטרה אינה ליצור לילד עולם שאין בו תסכול, אלא לזהות מצבים שבהם אנחנו יכולים לעזור לו להתמודד עם דרישות שמתאימות ליכולת ההתפתחותית שלו.
מה עושים אחרי שהתקף הזעם נגמר?
כשהסערה יורדת, אין צורך בהכרח לחזור מיד למה שקרה ולנתח אותו.
לפעמים הילד פשוט זקוק לחזרה לשגרה ולקשר.
במקרים אחרים, במיוחד ככל שהילד גדל, אפשר לדבר בקצרה על מה שהיה. לתת מילים לחוויה, לחשוב יחד מה אפשר לעשות בפעם הבאה, או לחזור לגבול שנשמר.
אפשר גם לעודד את הילד על עצם ההתגברות: "ראיתי שהצלחת להתגבר". כך אנחנו מסמנים לו את היכולת שלו לעבור את הרגע הקשה ולהתגבר עליו כמשהו שהוא הצליח לעשות.
הלמידה הרגשית של ילדים אינה מתרחשת ברגע אחד. היא נבנית דרך מאות רגעים קטנים שבהם הם חווים תסכול, כעס ואכזבה, ולומדים בהדרגה מה אפשר לעשות עם הרגשות האלה.
גם העובדה שהתקף הסתיים בלי שהצלחנו "ללמד" משהו אינה אומרת שהוחמצה הזדמנות. לפעמים עצם החוויה שבה הילד היה מוצף, המבוגר נשאר נוכח והסערה בסופו של דבר חלפה היא חלק מהלמידה.
מתי התקפי זעם מצריכים התבוננות נוספת?
התקפי זעם הם תופעה שכיחה מאוד בגיל הרך, ועצם קיומם בדרך כלל אינו מעיד על בעיה.
ככל שהילדים גדלים והשפה ויכולות הוויסות מתפתחות, ברוב המקרים ההתקפים נעשים פחות תכופים ופחות עוצמתיים.
עם זאת, כאשר ההתפרצויות קיצוניות מאוד, נמשכות זמן רב באופן קבוע, כוללות פגיעה משמעותית בעצמו או באחרים, מופיעות בתדירות גבוהה מאוד או ממשיכות להשפיע באופן משמעותי על התפקוד של הילד והמשפחה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.
גם כאן אין צורך להסתכל רק על מספר ההתקפים. חשוב להתבונן בילד כולו: בהתפתחות שלו, בשפה, בתפקוד במסגרות שונות, בקשרים שלו וביכולת שלו להתאושש אחרי רגעים של תסכול.
איך אפשר לעבור התקפי זעם אחרת כהורים?
אולי אחד הדברים הקשים ביותר בהתקף זעם הוא התחושה שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי שהוא ייגמר.
קשה לעמוד ליד ילד שבוכה או צורח ולא לחפש מיד דרך לעצור את זה. קשה עוד יותר כשאנחנו מחוץ לבית, כשאנשים מסתכלים, כשאנחנו ממהרים או כשגם אנחנו כבר עייפים.
אבל לא כל רגש קשה של ילד דורש פתרון מיידי.
הילד יכול להיות מאוד כועס על הגבול שהצבנו, והגבול עדיין יכול להישאר. הוא יכול להתאכזב מאוד, ואנחנו לא חייבים להעלים את האכזבה. הוא יכול להזדקק לזמן כדי לחזור לעצמו, גם כשאנחנו נמצאים לידו ועושים את כל מה שנכון באותו רגע.
התקפי זעם הם חלק מתקופה שבה ילדים עדיין לומדים לשאת רגשות גדולים. התפקיד שלנו אינו למנוע מהם לפגוש תסכול, וגם לא תמיד להצליח להרגיע אותו עבורם.
אנחנו יכולים להיות שם בזמן שהם לומדים, בהדרגה, שגם רגשות גדולים מאוד בסופו של דבר עוברים.
Comments