איך לעזור לילד ליצור חברויות בלי ללחוץ עליו

כשהילד מתקשה למצוא את המקום שלו מבחינה חברתית, טבעי לרצות לעזור. אבל לפעמים דווקא הניסיון שלנו לקדם אותו עלול להוסיף לחץ. איך אפשר לתמוך בילד, ליצור עבורו הזדמנויות ולחזק את הביטחון החברתי שלו, בלי לנהל עבורו את החיים החברתיים?

מעט דברים מעוררים אצל הורים דאגה כמו התחושה שלילד שלהם קשה מבחינה חברתית.

אנחנו רואים ילדים אחרים נפגשים אחר הצהריים, שומעים על ימי הולדת או קבוצות שנוצרות בכיתה, ומתחילים לתהות: למה הוא לא מזמין אף אחד? למה אף אחד לא מתקשר אליה? אולי כדאי שאדבר עם האמא של אחד הילדים? אולי פשוט צריך לעודד אותו יותר לצאת ולהיפגש?

הרצון לעזור מובן מאוד. כשילד שלנו נפגע, נשאר בצד או מרגיש לבד, קשה לנו לעמוד מהצד.

אבל דווקא בתחום החברתי יש להורים תפקיד עדין במיוחד.

מצד אחד, ילדים זקוקים לנו כדי ללמוד, לתרגל ולקבל הזדמנויות. מצד שני, חברות אינה משהו שאפשר ליצור בשביל ילד. ככל שההורה הופך להיות המנהל של החיים החברתיים שלו, הילד עלול להרגיש שיש כאן עוד תחום שבו הוא אינו מסתדר בלי עזרה.

המטרה אינה להשאיר אותו לבד להתמודד, אלא לעזור לו לבנות בהדרגה את היכולת לעשות זאת בעצמו.

לפני שמנסים לפתור, כדאי להבין מה באמת קשה

כשילד אומר "אין לי חברים", המשפט הזה יכול לתאר מצבים שונים מאוד.

אולי היה לו יום קשה והוא רב עם החבר הכי טוב שלו. אולי הוא היה רוצה להיות חלק מקבוצה מסוימת ולא מצליח להיכנס אליה. אולי יש לו חבר אחד טוב, אבל מבחינתו זה לא מספיק. ואולי באמת קיימת תקופה ממושכת שבה הוא מתקשה ליצור קשרים.

לכן לפני שמציעים פתרונות, כדאי להיות קצת סקרנים.

אפשר לשאול מה קרה, עם מי הוא היה בהפסקה, מתי הוא מרגיש יותר בנוח ומתי פחות, ומה היה רוצה שיקרה אחרת.

לא מתוך חקירה ולא ברצף של שאלות, אלא מתוך ניסיון להבין את החוויה שלו.

לפעמים נגלה שהבעיה שאנחנו דמיינו גדולה הרבה יותר מהבעיה שהילד עצמו חווה. ובפעמים אחרות נגלה שהקושי משמעותי יותר ממה שחשבנו.

ההבדל הזה חשוב, כי הדרך לעזור מתחילה בהבנה של הילד הספציפי שלנו ולא בתמונה שיש לנו בראש לגבי איך החיים החברתיים שלו "אמורים" להיראות.

לא כל ילד צריך הרבה חברים

אחד הדברים שכדאי לבדוק הוא איזו ציפייה אנחנו מביאים איתנו.

יש ילדים שנהנים מקבוצה גדולה, יוזמים מפגשים ומרגישים בבית בתוך המולה חברתית. ילדים אחרים מעדיפים חבר אחד או שניים, מפגשים קצרים יותר או קשרים רגועים ואינטימיים.

שני המצבים יכולים להיות מצוינים.

לפעמים ההורה מסתכל על ילד שקט יותר וחושש שמשהו חסר לו, בזמן שהילד עצמו מרגיש טוב מאוד עם מספר קטן של קשרים.

השאלה החשובה אינה כמה חברים יש לילד, אלא מה איכות הקשרים שיש לו והאם הוא מרגיש שיש בעולם החברתי מקום שבו הוא שייך.

להיזהר מהמסר הסמוי: "יש לך בעיה חברתית"

כשהורים מודאגים, הם מתחילים לעיתים לעסוק בנושא הרבה.

"עם מי שיחקת היום?"

"למה אתה לא מזמין את יואב?"

"את רוצה שאכתוב לאמא של נועה?"

"אולי מחר תנסי לשחק עם הבנות האלה?"

כל משפט בפני עצמו נשמע הגיוני. אבל כשהנושא הופך להיות מרכזי בבית, הילד עלול להתחיל להבין שיש כאן בעיה שההורים מאוד מוטרדים ממנה.

ילד שקולט שהוריו מודאגים מהיכולת החברתית שלו עלול להתחיל להיות מודאג ממנה בעצמו.

לכן חשוב שהמסר שאנחנו מעבירים יהיה: אני רואה שקשה לך עכשיו, אני כאן כדי לעזור, ואני גם סומכת עליך שתוכל ללמוד ולהתקדם.

אפשר להתייחס לקושי בלי להפוך אותו לזהות.

לא למהר לעשות במקומו

כאשר ילד מתקשה עם חבר, הפיתוי לפתור את המצב עבורו גדול מאוד.

אפשר להתקשר להורה השני, לארגן מפגש, לדבר עם המורה או אפילו להסביר לילד בדיוק מה לומר למחרת.

לפעמים התערבות כזו אכן נחוצה. במיוחד כשהילד צעיר, כשהמצב מתמשך או כשיש פגיעה ממשית.

אבל לא בכל קושי חברתי צריך מיד להיכנס לפעולה.

לפעמים אפשר קודם לשאול:

"מה אתה חושב שיכול לעזור?"

"יש משהו שאתה רוצה לעשות מחר?"

"את רוצה לחשוב ביחד מה אפשר להגיד לה?"

כך הילד אינו נשאר לבד, אבל גם אינו מקבל את המסר שמישהו אחר צריך לפתור עבורו כל מצב חברתי.

אנחנו הופכים להיות מי שחושב איתו, לא מי שמנהל במקומו.

אפשר ליצור הזדמנויות בלי לכפות מפגשים

יש ילדים שזקוקים לקצת יותר עזרה ביצירת ההזדמנות הראשונית.

בגיל צעיר, למשל, אפשר להציע להזמין ילד אחד הביתה, להיפגש בגינה או להצטרף לפעילות שבה יש סיכוי לפגוש שוב ושוב את אותם ילדים.

מפגש של שני ילדים יכול להיות קל יותר לילד שמתקשה למצוא את מקומו בתוך קבוצה גדולה.

גם כאן כדאי לעשות זאת בשיתוף עם הילד ולא מעל הראש שלו.

במקום לקבוע עבורו מפגש ואז להודיע לו, אפשר לומר: "חשבתי שאולי יהיה לך נחמד להזמין מישהו אחר הצהריים. יש מישהו שהיית רוצה להזמין?"

ואם הוא לא רוצה, לא תמיד צריך למהר לשכנע.

לפעמים עצם הידיעה שהאפשרות קיימת, ושההורה מוכן לעזור כשירצה, מספיקה בשלב הזה.

מיומנויות חברתיות אפשר ללמוד

יש ילדים שהקושי שלהם אינו נובע מחוסר רצון בקשר, אלא מכך שחלק מהמיומנויות החברתיות עדיין קשות להם.

איך מצטרפים למשחק שכבר התחיל? איך מתמודדים כשהחבר רוצה לשחק במשהו אחר? איך מבינים שילד אחר צריך רגע מרחק? איך מתפשרים בלי לוותר תמיד?

אלה יכולות מורכבות, ואף ילד לא נולד כשהוא יודע לעשות את כולן.

אפשר ללמוד אותן גם בבית, ולא רק באמצעות שיחות ישירות על "מיומנויות חברתיות".

ילדים מתרגלים משא ומתן כשהם משחקים עם אחים. הם מתאמנים בלחכות לתורם במשחק משפחתי. הם לומדים לראות נקודת מבט אחרת כשאנחנו מדברים על מה שמישהו אחר אולי הרגיש.

גם אחרי אירוע חברתי אפשר לחשוב יחד, אבל בלי להפוך כל אינטראקציה לשיעור.

לפעמים מספיק לשאול: "מה אתה חושב שקרה שם?" או "אם זה יקרה שוב, יש משהו שהיית רוצה לנסות אחרת?"

המטרה אינה לתת לילד את המשפט הנכון, אלא לעזור לו בהדרגה לפתח את החשיבה החברתית שלו.

לא צריך למנוע ממנו כל אכזבה

זה אולי אחד החלקים הקשים ביותר.

ילדים יפגשו גם דחייה.

חבר יעדיף לשחק עם מישהו אחר. קבוצה לא תמיד תסכים לצרף אותם. ילד שהם אוהבים לא תמיד ירצה להיות חבר קרוב באותה מידה.

כמובן שאם יש חרם, השפלה או פגיעה מתמשכת נדרשת התערבות של המבוגרים. אבל אכזבות חברתיות רגילות הן חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים.

התפקיד שלנו אינו לוודא שהילד לעולם לא ייפגע, אלא לעזור לו לגלות שהוא מסוגל להתמודד גם עם פגיעה.

לפעמים אנחנו ממהרים לומר "לא נורא" או להציע מיד פתרון, דווקא משום שקשה לנו לשאת את הכאב שלו.

אבל ילד שאומר "הם לא רצו לשחק איתי" לא תמיד צריך פתרון ברגע הזה.

לפעמים הוא צריך קודם שמישהו יאמר: "זה באמת מעליב כשאתה רוצה להצטרף ואומרים לך לא."

כשלא ממהרים לתקן את ההרגשה, הילד מקבל מקום לעבד אותה. אחר כך אפשר לחשוב יחד מה הוא רוצה לעשות.

לחפש את המקומות שבהם הילד כבר מצליח

כשאנחנו מודאגים ממשהו, יש לנו נטייה לראות בעיקר את המקומות שבהם הוא לא עובד.

אבל ילד שמתקשה בכיתה יכול להסתדר מצוין בחוג. ילד שקשה לו בקבוצה גדולה יכול להיות חבר נפלא במפגש של אחד על אחד. ילדה שכמעט אינה יוזמת יכולה דווקא להגיב בחום רב כאשר ילד אחר פונה אליה.

כדאי לשים לב לרגעים האלה.

לא כדי לומר לילד שוב ושוב "אתה כן חברותי", אלא כדי להבין מה התנאים שבהם קל לו יותר.

אולי הוא זקוק לקבוצות קטנות. אולי קל לו יותר סביב פעילות משותפת. אולי הוא צריך זמן רב יותר להכיר לפני שהוא מרגיש בטוח.

כשמבינים איפה הילד מצליח, אפשר לנסות ליצור עוד הזדמנויות שמתאימות לו במקום לנסות להפוך אותו לילד אחר.

מתי כדאי לערב את הצוות החינוכי?

כאשר הקושי נמשך לאורך זמן, כדאי לעיתים לקבל גם תמונה מהגן או מבית הספר.

ילדים לא תמיד מספרים בבית את כל מה שקורה, ולעיתים גם הפרשנות שלהם לאירועים חלקית. מורה או גננת יכולות לראות כיצד הילד משתלב בקבוצה, מי פונה אליו, אל מי הוא פונה, ובאילו מצבים הקושי מופיע.

כדאי שהשיחה עם הצוות לא תהיה רק "האם יש לו חברים?", אלא ניסיון להבין את התמונה הרחבה.

האם הוא משתתף במשחק? האם יש ילדים שאיתם הוא מרגיש יותר בנוח? מה קורה בהפסקות? האם יש רגעים שבהם הוא מצליח יותר?

אם מתברר שיש קושי משמעותי ומתמשך, אפשר לחשוב יחד אילו התאמות או הזדמנויות יכולות לעזור.

ומתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?

לא כל קושי חברתי דורש טיפול.

אבל כאשר הילד סובל לאורך זמן, נמנע שוב ושוב ממפגשים חברתיים, מתקשה ליצור קשרים כמעט בכל מסגרת, או כאשר הקושי משפיע על מצב הרוח, הביטחון העצמי או הרצון להגיע למסגרת, כדאי להתייעץ.

לעיתים מדובר במיומנויות חברתיות שאפשר לחזק. במקרים אחרים הקושי קשור לחרדה, לקשיי תקשורת, לקשיי ויסות, לקשב או לגורמים אחרים שכדאי להבין בצורה מדויקת יותר.

המטרה של פנייה לעזרה אינה להדביק לילד הגדרה, אלא להבין טוב יותר מה מקשה עליו ומה יכול לעזור.

הילד צריך אותנו לידו, לא במקומו

קשרים חברתיים נבנים לאט.

אי אפשר לבחור לילד את החברים שלו, לגרום לילדים אחרים לרצות בקרבתו או למנוע ממנו כל אכזבה.

אבל יש הרבה שאנחנו כן יכולים לעשות.

אנחנו יכולים להיות מקום בטוח לחזור אליו, לעזור לו לחשוב, ליצור הזדמנויות שמתאימות לו, לתרגל מיומנויות כשצריך ולשמור עליו כשנדרשת התערבות של מבוגרים.

ובעיקר, אנחנו יכולים להעביר לו מסר חשוב: גם אם קשה לך עכשיו, הקושי הזה לא מגדיר אותך. אתה עדיין לומד איך למצוא את המקום שלך בתוך העולם החברתי.