על הילד שקשה לנו איתו

מחשבה שקשה להודות בה. מאמר שמתבונן בקשר עם הילד שמפעיל אותנו יותר, ומציע דברים שכדאי לשים לב אליהם כדי להיות בקשר הזה קצת אחרת.

יש ילדים שנכנסים לחדר והאוויר מתרכך. התגובה אליהם אינטואיטיבית. אנחנו יודעים איך לגשת, איך להרגיע, איך להצחיק. ויש ילדים אחרים, באותו בית ממש, שמפעילים בנו משהו אחר. דריכות קלה. עייפות. תחושה שאנחנו כל הזמן “על המשמר”.

לא קורה שם דבר חריג. הם לא בהכרח קשים יותר. אבל איתם, זה מרגיש אחרת.

הקושי הזה כמעט אף פעם לא מתחיל בהתנהגות עצמה. הוא מתחיל במפגש בינינו.

במפגש בין הטמפרמנט שלהם לבין הסיפור שלנו. בין הקצב שלהם לבין הגבולות הפנימיים שלנו. בין מה שהם צריכים לבין מה שקל לנו לתת.

יש ילדים עם מזג אינטנסיבי יותר, רגיש יותר, עקשן יותר. ילדים שזקוקים ליותר שליטה, או ליותר קרבה. וכשמול זה עומד הורה עם נטייה שונה, רגישה פחות או אולי מוצפת בעצמה, נוצר חיכוך. לא כי מישהו עושה משהו לא נכון, אלא כי השפה שונה.

יש גם שכבה עמוקה יותר. ילדים מסוימים נוגעים לנו בנקודות ישנות. הם מזכירים לנו משהו מעצמנו. הם מציפים חוויה לא פתורה, פחד, חוסר אונים, כעס שלא קיבל מקום. לא תמיד נזהה את זה מיד. לפעמים זה מתבטא רק בתחושה כללית של “קשה לי איתו”.

וכאן בדיוק נולדת הבושה. כי אם קשה לי איתו, אולי אני לא הורה מספיק טוב. אולי אני מפלה. אולי אני אמורה להרגיש אותו דבר כלפי כולם.

אבל קשרים לא פועלים על פי עיקרון של שוויון. הם פועלים על פי עיקרון של נוכחות. והנוכחות הנדרשת מאיתנו משתנה מילד לילד.

יש ילדים שמבקשים מאיתנו דברים שונים מאוד. יש ילדים שמבקשים מאיתנו להישאר רגועים מול סערה. יש כאלה שמבקשים מאיתנו לוותר על שליטה. יש כאלה שמאלצים אותנו להאט. ויש כאלה שמאלצים אותנו להחזיק גבול יציב גם כשהלב רועד.

לא במקרה, דווקא הילדים שקשה לנו איתם הם לעיתים אלה שמפתחים אותנו כהורים. הם לא מאפשרים לנו לפעול על אוטומט. הם מזמינים אותנו לעצור, לשים לב, לבחור מחדש.

לא תמיד קל לראות מה בדיוק מופעל שם.  הנקודות שהילדים לוחצים עלינו הן לרוב גם הנקודות שאנחנו עיוורים אליהן. מבפנים זה מרגיש כמו תגובה טבעית, כמו “ככה זה איתו”, ולא תמיד ברור מה שייך לילד ומה מתעורר בנו.

בהדרכות הורים אני פוגשת עד כמה עצם הזיהוי של המקומות האלה - בלי ביקורת ובלי חיפוש אשמים - מאפשר להורה להרגיש פחות אבוד בתוך הקשר, ויותר חופשי לבחור איך להיות בו.

ומתוך המקום הזה, אפשר להתחיל להתקרב אחרת.

קודם כל, להסכים להכיר בתחושה. בשקט. בלי לנתח אותה מיד ובלי למהר להאשים את עצמנו. רק לשים לב: איתו קשה לי יותר. זו עובדה, לא כתב אישום.

אחר כך, לנסות להבחין מתי הקושי מתעורר. לא “הוא תמיד כזה”, אלא באילו רגעים. מעברים. עייפות. דרישה לשיתוף פעולה. צורך בקרבה. שם נמצא המפתח.

עוד דבר משמעותי הוא להפריד בין הילד לבין החוויה שלנו. הוא לא הקושי. הוא ילד עם צרכים, והקושי נולד במפגש בין הצרכים שלו לבין היכולת שלנו באותו רגע.

וברמה המעשית, לעיתים שינוי קטן בנוכחות עושה הבדל גדול. יותר משחק ופחות דיבור. יותר האטה ופחות הסברים. פחות ניסיון ליישר, ויותר סקרנות למה שקורה שם מתחת.

וגם, לא פחות חשוב, לדאוג שיהיו רגעים ייעודיים לקשר. זמן קצר, תחום, שבו אין מטרה לחנך או לשפר התנהגות. רק להיות יחד, באופן שמאפשר לילד להוביל ולהורה לנשום.

ולפעמים, עצם ההבנה שהקושי הזה לא אומר שמשהו התקלקל, אלא שמשהו עמוק מתרחש, כבר מרככת את המפגש הבא.

אולי לא נהיה שם מיד בנינוחות. אבל נהיה שם עם פחות אשמה. וזה, בפני עצמו, התחלה של קשר.